ההתישבות הערבית באזור
ההתיישבות הערבית באזור היתה יציבה לכל אורך התקופה העות'מאנית. הכפרים הערביים שהיו באזור כמו: "בטאני א-שארקי" ויאסור, מוזכרים במסמכים מתחילת התקופה העות'מאנית וגם לקראת סופה. במקביל להם שכנו באזור כפרי מהגרים מהחוראן. האזור התאפיין בהגירת פלאחים שהגיעו על רקע בצורת ומשבר כלכלי. לקראת סוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20 כבר היו מצויים באזור עשרות כפרים ערביים גדולים וחזקים, שהכבידו מאוד על היישובים היהודיים באזור, בהם באר טוביה וגדרה שהוקמו בתקופה זו.
במהלך מאורעות 1936 - 1939 היווה כלל המרחב הכפרי בארץ ישראל בסיס לכנופיות שפגעו בסדרי החיים. עבדאללה מהנא, מנכבדי הכפר מסמיה, הופקד מטעם משרד המרד הערבי כאחראי על אזור הדרום. למרות תפקידו, שלטונות המנדט הבריטי ייחסו לו פעילות דלה ואף העניקו לו חנינה לאחר סיום המרד.
הכפר יאסור ששכן באזור (מדרום לבני עי"ש) הוקם במקומה של חצור הקדומה. הכפר מנה כ- 600 תושבים. במהלך מאורעות 1936- 1939 נטל הכפר חלק פעיל במהומות והיווה בסיס לפעלות הכנופיות.ישובים סביב - גדרה ההתיישבות היהודית באזור החלה בתקופת העלייה הראשונה עם הקמת המושבות גדרה ובאר טוביה.
לפניכם סקירה קצרה על תולדות היישובים הסמוכים לבני עי"ש:
גדרה
נוסדה בשנת 1884 על ידי תשעה מאנשי ה"ביל"וים", שעלו מרוסיה שנתיים קודם לכן. המושבה גדרה זכתה לתמיכה כספית מועטה מחובבי ציון ולעיתים נדירות לסיוע כספי מהברון רוטשילד. בידודה של המושבה מיישוב יהודי קרוב ומיעוט מתיישביה הראשונים, הביא להתנכלות מצד הערביים באזור.
רק בשנת 1888, הצליח מיכל פינס להשיג רשיונות לבניה מהממשל העות'מאני בעזה. אך נושא המים היווה בעיה. רק ב- 1912 הותקנה צנרת במושבה להזרמת המים לבתים.
ערב מלחמת העצמאות כללה המושבה כ- 900 תושבים והשתרעה על 11,000 דונם.
ישובים סביב -
גן-יבנה
גן יבנה בשנת 1929 רכשה אגודת "אחוזה א' ניו יורק" שטחים מהכפר ברקה, על מנת לייסד בהם יישוב. ב- 1932 התיישבה על אדמות גן יבנה קבוצת המתיישבים הראשונה על מנת להכשיר את הקרקע. הקבוצה נקראה "תל-חי קרים". מקור השם הוא בכך שגרעין הקבוצה הגיע מהעיר "קרים" שברוסיה.
עד קום המדינה היתה גן יבנה מושבה קטנה. בית הקפה שבה, קפה ריינגבריץ היה מקום בילוי ומפגש לחיילים הבריטיים ששירתו במחנות הצבאיים שהיו בקרבת המושבה.
במלחמת העצמאות היתה גן יבנה כפופה לאחריות חטיבת גבעתי. בעומדה מוקפת כפרים ערביים רבים, התארגנה גן יבנה להגנה על ידי התקפה בעמדות מגן ותעלות קשר. רק עם הדיפת הצבא המצרי, ב- 27 באוקטובר 1948 במבצע יואב, הוקל לגן יבנה והיא יכלה לשקם את עצמה מנזקי המלחמה.
האזור במלחמת העצמאות
הדרכים המרכזיות שקישרו את יישובי הנגב עם מרכז הארץ עברו באזור דרום יהודה, מגדרה דרך מסמיה, קסטינה, ג'וליס, כווכבה וברייר. הדרך השניה עברה בציר יבנה, מג'דל (אשקלון), יד מרדכי, בית חנון וניר עם. דרכים אלו נסללו על ידי שלטונות המנדט הבריטי בסוף שנות ה- 20.
עם פרוץ פעולות האיבה נגד היישוב היהודי על ידי הערבים, לאחר החלטת החלוקה באומות המאוחדות 29/11/1947, שובשה התנועה ברחבי הארץ וקטעים שעברו בסמוך ליישובים ערביים הפכו לבלתי אפשריים לנסיעה חופשית, אלא רק בליווי כוחות חמושים. כך היה גם בכבשים שהובילו ממרכז הארץ ליישובי הנגב.
ניסיונות התחבורה היהודית להשתמש ב"כביש החוף" לקשר בין מרכז הארץ לנגב, לא צלחו. זאת למרות שכביש זה היה בשימוש הצבא הבריטי. שיירות יהודיות הותקפו על ידי הערבים סמוך למג'דל וברברה והוזהרו על ידי הבריטים לבל ישיבו אש.
כביש גדרה-מסמיה-קסטינה היה אמנם בלתי עביר לתחבורה יהודית, אולם מעליו עבר הציר האווירי של הסיוע היהודי שקישר את מרכז הארץ עם ישובי הנגב. החל מהמחצית השנייה של חודש דצמבר 1947, נערכו טיסות סיורי הנגב שכונו בשם "סנגב". על המטוסים היה לקשר בין הישובים השונים בנגב ובין מרכז הארץ, להעביר דואר, ידיעות ואספקה קלה.
ימים ספורים אחרי החלטת עצרת האומות המאוחדות על החלוקה, נתקבלה החלטה לנסות ולרכוש את בסיסי חיל האוויר הבריטי על ציודם, וזאת עקב חשיבותם הרבה. ניסיונות הרכישה התמקדו בשדה התעופה הבריטי ובחודש מרץ 1948 אכן נרכש השדה.
שירות הידיעות של ארגון ההגנה דיווח בחודש נובמבר 1947, שבכוות הבריטים בין השאר לפנות את מחנה יסור-חצור (לימים, המועצה המקומית בני עי"ש) ולהטיל את שמירת המחנה המפונה על שומרים ערבים. עם פינויו נתפס המחנה על ידי גדוד 55 של חטיבת גבעתי, שהחזיק בו עד העברתו לרשות חיל האוויר באוקטובר 1948.
לקראת הכרזת המדינה בה' באייר (14/5/1948) ופלישת צבאות ערב, הוחלט להשתלט על הכפרים הערביים במרחב ו"לקדם" את פני הצבא המצרי שעמד לפלוש מדרום. החטיבה השתלטה על הכפר קטרה (גדרה), ועל כל המרחב בין רחובות לבאר טוביה.
שיחזור תולדות המחנה ומגדלי המים בבני עי"ש
בניית מחנות הצבא הבריטי באזור הדרום החלה בעיקר בסוף שנות השלושים וראשית שנות הארבעים. המחנה באזור בני עי"ש נבנה בשנת 1941 על ידי יחידה פולנית. הסיבה למיקום המחנות דווקא באזור זה נבעה מזמינות הקרקע שהשתרע ביישובים השונים באזור.
המחנה הגדול שהוקם באזור נבנה מגושים של מחנות אוהלים קטנים שהיו פזורים על פני השטח, לאורך הכביש המוביל מגדרה לביצרון או לשדה התעופה חצור. כבישים משניים הובילו מן הכביש הראשי אל מרכזי המחנות. במרכז כל מחנה הוקמו מספר מבני אבן קבועים ובהם גם מגדלי המים.
מחנות הצבא הבריטי בארץ ישראל, ובהם שדות התעופה, לא פונו בתום מלחמת העולם השנייה, כיוון שממשלת בריטניה ראתה בבסיסים אלה תחליף אפשרי ורצוי לבסיסים הבריטיים במצריים, זאת בשל דרישות גוברות והולכות של הלאומנים המצרים לפינוי הכוחות הבריטיים ממצריים.
לקראת הפינוי מארץ ישראל, החלו הבריטים לפרק את המחנות. ככל שהתפתחה ההתיישבות היהודית באזור, בתקופה שלאחר קום המדינה, נעלמו השרידים הבנויים של המחנות. באזור שמצפון למועצה המקומית בני עי"ש, ניתן לראות שרידים של קטעי כבישים ומתקנים שונים ששימשו את הצבא הבריטי. מגדלי המים המיועדים לשימור, הם למעשה העדות האחרונה והשרידים השלמים והיפים ביותר מהתקופה הבריטית.
